|
שיפולי הגבעות
סגלגלות הלחיים,
היורדות מרמת הגולן
על ברכיים.
הסיסים הפוסקים
מקורם לרווחה.
הריחות העולים
ממכמורת רוחשת,
והשמש מנגד,
עת גשם עת קשת.
זאת, לא עוד תחווי
לאורה הרחום.
|
והשמש חמדה
ואותך העריצה,
וסיפרה ללבנה,
ואף זאת לא החמיצה.
וידעו המאורות,
מיופייך, צל ינוס.
וחיית במזיגה עם
כל עץ וכל פרח.
והדבש הנגרש בך
גאה על גדות ירח.
ונהרת כמלאך
החלום יעקב. |
והלב כבר נקף,
עוד שנה או עוד חוש
ורווה צבא - הגוף,
מי בריק, מי בגודש.
רק רוחך עוד נשבה
וידעה גם לאן
וכשבא הברק
להכריז על הרעם,
כבר ידעת שאביב אחרון,
אך הפעם
והלכת למקום
שם גם "נרד וכרכום..". |
את יודעת, שני אלה,
מאז ומקדם,
נשתלו בתוך "שיר השירים",
קדמת עדן.
ומכאן רק מתקו
פיוטים לשורר
ושווים לכל נפש,
רפאו כל שפעת
והוסיפו תקווה
בליבנו לטעת.
כמו אוהבת חיים
שכמותך, כמו אור.
|
